על ההגדה לפסח- שלומית מילמן

(22/04/2020 03:56)
שלומית מילמן

ההגדה- הכרות ממבט שני.

על פי רב מבט נוסף במעשים ואמירות שנאמרו על ידי האדם, מספקים לו לאדם, חומר למחשבה והתבוננות מעמיקה. כך גם לגבי ספרים, שירים, סרטים שנקרא ונחווה שוב ושוב, ואכן אך טיבעי הוא להתבונן בסיפורי ההגדה שעסקנו בהם בשבוע שעבר ולפגוש תכנים ואמירות המצויים בין השיטין.

תחילה אתייחס לטקסיות המלווה את האכילה והשתיה ולאחר מכן לפזמון "חד גדיא".

האוכל והשתיה בטקס קריאת ההגדה.

האכילה והשתייה הן פעולות שאמורות להיות טריוויאליות ויומיומיות אך לא תמיד הן ברות השגה. בשעת צוקה ומצוקה, מלחמה, מכת טבע (בצורת לדוגמא), מצב נפשי קשה ועוד מכות מעין אלו, היכולת לאכול נשללת מהאדם.

המלחמה על האוכל והאכילה עצמה היא אקט חיוני לאדם על מנת להנכיח את קיומו. האכילה במהלך קריאת ההגדה היא פעולה המפגינה את הקיום בראש ובראשונה והאומרת: "כל עוד אני אוכל...אני מנצח" ו...."ככל שאוכל יותר, ניצחוני יהיה גדול יותר"..... ואכן...האגדה פותחת ב"הא לחמא עניה די אכלו אהבתנא בארעה דמצרים" (כלומר:זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים) כשההוראה היא להגביה את הקערה והמצות....פעולת הבלטת הקערה בטקס, בתחילתו, הבלטת האוכל,  מעידה על הפגנת עמדת העליונות שהשיג האדם בעת זו מול מצוקות מאיימות. כל תקופה ואיומיה, כל עידן ומלחמת הקיום הנגזרת מכוחות המסכנים את חיי האדם. על כן יהיה זה אך לגיטימי ומתבקש (לשם הארכת חיי ההגדה עצמה..) להוסיף בחג זה את האיום הרלבנטי, הנכון לעכשיו.

ההגדה המונחת בפנינו היא מעשה צירוף, קולאז' שחובר לאורך הדורות, רבדים, רבדים, כל עידן ותרומתו האקטואלית. אך משום מה בתקופתינו – אנו, פסקו התוספות הרלבנטיות ואף חל עליהן איסור חמור על ידי הממסד הדתי המכהן החושש למעמדו ולפרנסתו.

בארוחת ליל הסדר, כל משתתף  לוקח חלק  שלא מתוך עמדת חולשה...ועל כן נפגוש בהצהרה האומרת  שלמרות הקשיים והשעבוד במצריים האדם אכל...אמנם לחם עוני אך...אכל...כלומר: ניצח את המדכא. זוהי פעולה סמלית האומרת :אני אוכל משמע אני קיים, משמע אני מנצח. רק כאשר תנאי זה מתקיים, פנוי האדם לשיחות, דיונים, ויכוחים וזכרונות העולים במהלך הסעודה. 

לא זו בלבד שההגדה נפתחת בנפנוף הקערה והמצות , היא ממשיכה ב"כל דיכפין ייתי וייכל, כל דיצריך ייתי ויפסח"...כלומר הפגנה מרשימה של כוחו של האדם ומרשימה יותר בכך שהוא גם בעמדת המאכיל.....

 טקס המשלב אכילה , שתית יין ודיונים ושיחות נקרא בתרבות היוונית :סימפוזיון.

 בסימפוזיון היווני הוסיפו יין (בדומה לארבעת הכוסות..) בשפע.. ודרכו הגיעו לחופש אמיתי בדיון בסוגיות ואף לחופש מיני ששחרר את הדוברים ממטענים נוספים. טקס מזיגת היין היה מרכזי בדיונים פילוסופיים בעולם האקדמי היווני.

ראוי לציין בהקשר זה שכל הדיון הפילוסופי המתרחש בספר 'המשתה' המיוחס לאפלטון נעשה תוך כדי שתיית היין. תפקידו של הפילוסוף הצעיר ביותר, בדרך כלל סטודנט מצטיין שנבחר,היה לדאוג למילוי הכוסות בעיתוי הנכון (לדיון) לשם השבחת הדיאלוג.

מנהג זה הועתק בשלמותו לטקס השתייה המתקיים במהלך חגיגת ההגדה, כלומר: קרנבאל ההגדה. השתייה עצמה נעשית בתיאטרליות מופגנת: ההגדה נפתחת בשתית כוס יין בהסבה לאחר ברכת "בורא פרי הגפן" לאחר מכן ,שותים את הכוס השניה תוך הסבה לשמאל, בהמשך, מוזגים כוס שלישית ומברכים ברכת המזון, שותים בהסבת שמאל פותחים את הדלת ומוזגים כוס נוספת לאליהו, מוזגים כוס רביעית ואומרים הלל: לא לנו יי לא לנו כי לשמך תן כבוד וגו'", שותים כוס רביעית בהסבת שמאל ומברכים "ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן.." וכמובן....שיא הטקס, בקריאת עשר המכות מתיזים בעזרתה של האצבע על כל מכה, טיפה ל"כוס הקללות" אותה, על פי המנהג, שופכים בסביבתו של האדם שנוא (ולכל אדם  יש כזה..). על כן לא פלא שצרור השירים בסוף הטקס חופשיים מהשעבוד לציות ולקיום מנהגים באדיקות... השירים בסוף ההגדה הם כעין חידונים קלילים נושאי פרסים (אחד מי יודע) האמורים לשעשע ולהצחיק, או גרוטסקיים- אבסורדיים ואפילו טרגיים ("חד גדיא").

  "חד גדיא "- פזמון הנראה לכאורה קליל ומשעשע.  

הפזמון מספר על גדי שנבחר/נקנה  על ידי האב לשם שחיטה. (כנהוג במנהגי     החג ,ראו טקס מזוויע של השומרונים..)...הסיפור מקפל בתוכו מקריות, גורל וציות עיוור (כך נהוג..שחיטה לשם פולחן..) של האב.  בכוחן של תכונות אלה לגזור מות וחורבן. באופן אירוני, סובב הפזמון סביב הטפל תוך כדי הזנחת העיקר. הבתים בפזמון עוסקים בהטלת סדר במניין הנשחטים אך אינם עוסקים בהנמקה :מדוע שוחטים ונשחטים כולם. מנין הנשחטים והשוחטים והרצון לדייק בסדר הופעתם (על פי גודל המעניק לחזק יכולת  לטרוף את החלש..) נראה אבסורדי לנוכח נושא כה אכזרי המתגלה בפעילויות של גיבורי "חד גדיא". רוצה לומר שמתקבל הרושם שחשוב ליצור סדר הרבה יותר מאשר לתת את הדעת על התכן והמשמעות של הפעילות.  טכניקה וארגון חשובים ממהות והגיון אנושי. עובדה זו מאירה את משמעותו של כל הטקס הנקרא "סדר" באור אחר. היא חותרת תחת העומד מאחורי המושג ומציגה אם המושג "סדר" כריק מתוכן ויותר מכך, אכזרי.  דברים אלה נאמרים על ידי הרשע בראשיתה של ההגדה "מה העבודה הזאת לכם ?".

 פעולתו התמימה של האב, נעדרת הנמקה הגיונית ועקורת רוח אנושית גוזרת כליה על בעלי חיים, בני אדם וכוחות טבע. הסיפור המשתרשר, (ז'אנר זה נקרא "שיר צביר הדוק") מקומם, רחוק מלשעשע, שכן ככל שמעגל הדמים מתרחב , מסתבר עד כמה קריטית היא הפעולה האוטומטית והצייתנית של האב.

פעולה צייתנית זו גם מזכירה את עקדת יצחק וצייתנותו של אברהם. אך בעוד שבסיפור המקראי, גויס המלאך להציל את יצחק, בפזמון שלפנינו גויס מלאך המות כדי להעניש ולהוסיף למעגל הדמים את האדם (השוחט). רק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו משליט "סדר" חדש, אך לא לפני מחיקת העולם (סיפור נח).        זהו שיר מחאה על קיום חוקים ומנהגים נטולי הגיון:  השוחט והנשחט משנים צורה ומעגל הדמים ממשיך לזרום. התערבות הקדוש ברוך הוא אינה מבשרת עולם אחר היא מצטמצמת במיגור העולם האכזרי הקיים.

 הגדי, גיבור השיר נידון לגורל טרגי ולכן כל מה שיגולל בהמשך טרגי אף הוא...המרוץ אחרי הנטרף כאשר כל פעם משמש בעל חיים אחר בתורו כטורף (חתול ביצות, כלב,שור ועוד..) פותח מעגל דמים מסחרר שאליו חוברים בני אדם (שוחט) וכוחות טבע (אש, מים, צונמי?).כולם שותפים, נסחפים למנהג פולחני שבמרכזו עומדת הקזת דם בצורת שחיטה. ללמדך, שמי שמתחיל בשחיטת בעל חיים, עד מהרה ימצא עצמו שוחט בני אדם ומחבל בכוחות הטבע ועל כן סופו להיענש בין אם על ידי מלאך המות ובין אם על ידי הקדוש ברוך הוא. אך העונש שאמור היה לפנות מקום לתובנות חדשות ולעולם אחר איננו נושא פרי כי העולם יחזור לשחוט ולהשחט.

סופו של הפזמון אינו מותיר מקום לקיום אפשרי על בסיס שינוי ותובנה כמו בטרגדיה. "חד גדיא" מסתיים כשאנחנו, הקוראים, נותרים על גלי חורבות עולם שנמחק כעונש ללא כל רמז או סימן לעולם שיקום, בעוד שלסיום בטרגדיה, ז'אנר המבטא אדם מאמין, נועד כדי לחולל תמורות.

משמעות אכזרית זו של הפזמון באה לידי ביטוי בשיר שחיברה ושרה חווה אלברשטיין. ממליצה מאד להקשיב לו.