נקודה למחשבה- לכבוד יום ירושלים

דף הבית (09/05/2021 10:08)
נקודה

             

                נקודה למחשבה- לכבוד יום ירושלים

 

מעשה בשניים תותבות- סיפורו של הקו העירוני בירושלים.

היה זה בוקר כל כך שטוף שמש, עד כי תרזה, הנזירה הקשישה בבית החולים סַן לוּאִי בירושלים, החליטה בכל זאת לפתוח את החלון המזרחי בחדרה. אם הייתם שואלים את תרזה מדוע החלון הזה בחדרה כמעט תמיד סגור, היתה מספרת לכם כי מתעצבת היא בכל פעם לראות את אותו שטח מוזנח, רווי קוצים וגדרות תיל, שנפרש תחת חלונה, בין בית החולים ובין חומות העיר העתיקה. "שטח ההפקר", היתה אומרת לכם באנחה עמוקה, "מתחת לחלוני נמצא 'שטח ההפקר'".

בימיה הסוערים של מלחמת השחרור בשנת 1948, חתמו ישראל וירדן על הסכם הפסקת אש  בירושלים. רק בשנת 1949, נחתם הסכם שביתת נשק ועל מפה מאובקת סימנו הגנרלים בקו עבה את הגבול, שחתך וביתר את ירושלים לשניים: העיר העתיקה וסביבתה בידי ירדן, ומערב העיר – בידי ישראל.

כאשר באו שני הצדדים לקבוע את הגבול בשטח, נוכחו לדעת כי הקו העבה שסומן על המפה מכסה בעצם בתים ורחובות שלמים. החלטת הגנרלים על המפה נקבעה כסופית, ללא יכולת לשנותה, ושני הצדדים נבוכו והתקשו להחליט למי יהיו שייכים הבתים, הרחובות והשטחים הפתוחים (לעתים ברוחב של למעלה ממאה מטר!), הנמצאים בתוך "עובי הקו". "שטח הפקר", הוחלט לבסוף, "כל מה שנמצא בתוך 'עובי הקו' לא יהיה שייך לאיש, ואסור יהיה לאיש להיכנס אל תוכו". כך פונו אנשים מבתיהם, רחובות נסגרו למעבר, גדרות תיל ומוקשים מילאו את השטח,  ושלטים גדולים בעברית, ערבית ואנגלית הוצבו משני צדי 'שטח ההפקר': "עצור! גבול לפניך!".

בית החולים סַן לוּאִי היה בשטח ישראל, אולם קירותיו המזרחיים, אלה הסמוכים לחומת העיר, נשקו לשטח ההפקר. באותו בוקר שטוף שמש של שנת 1954 פתחה הנזירה תרזה את חלון חדרה שבקירות אלה ופרשה את שתי כנפי התריס לרווחה כדי ליהנות מהשמש. "איזה בוקר נהדר!", היא חייכה לעצמה, שואפת אל ריאותיה את אוויר הבוקר הצלול כיין. היא חשה גירוי קטן בגרונה ולכן גחנה קדימה והשתעלה שיעול קצר. לפני שהספיקה להגיב, נשמטו שיניה התותבות מתוך פיה, הישר אל שטח ההפקר.

"אוי ואבוי!", היא קראה קריאת שבר והביטה מטה אל סבך הקוצים וגדרות התיל. "אוי ואבוי!", פרצו הדמעות מעיניה, "השיניים התותבות שלי!". היא התיישבה על הרצפה ופרצה בבכי מר. "מה אעשה עכשיו?", התייפחה, "איש לא מעז להיכנס לשטח ההפקר, ומי יחזיר לי את שיני?" אם הייתם שואלים את תרזה על מה הבכי הגדול, הרי תוכל לקנות שיניים חדשות, היא היתה מספרת לכם שדרושות לה שיניים מיוחדות, המוזמנות מאומן תותבות מומחה בחוץ לארץ. הזמנה כזאת תיקח חודשים ארוכים, דבר שייאלץ אותה לאכול דייסות במשך כל הזמן הזה. "והכסף", היא תשאל, "מאין אשיג שוב סכום כה גבוה לשיניים חדשות?"

ברגליים כושלות יצאה תרזה מחדרה, וגוללה במלים קצרות ושבורות את הסיפור באוזני אב מנזר "נוטרדם" הסמוך. "אתה חייב לעזור לי!", התחננה לבסוף, "פנה למי שצריך ועזור לי לחפש את שיני". אב המנזר, שלבו נשבר למראה הקשישה המתייפחת, ביקש לעודדה, אך לא יכול היה לשקר לה. "זה לא כל כך אפשרי, תרזה", אמר לה בעדינות, "את הלא יודעת היטב כמה 'חם' קו הגבול הזה. הירדנים צולפים לא פעם על ישראלים העוברים סמוך לגבול. כל כמה ימים מתקבלת תלונה באו"ם מצד אחד הצדדים על כי הצד השני הפר, באופן זה או אחר, את הסכמי שביתת הנשק.

'שטח ההפקר' הוא תחום אסור, וכמו שלא מעט כדורי משחק של ילדים התעופפו מעל הגדרות, נבלעו בין הקוצים ולא הושבו אף פעם, כך, אני חושש, יעלה בגורל שינייך התותבות". "אבל זה לא ייתכן!", זלגו הדמעות מעיניה של תרזה, "השיניים ממש מתחת לחלוני!" היא בכתה ובכתה, עד כי אב המנזר הבטיח לה כי ינסה לשכנע את הגורמים הנכונים לעשות משהו כדי להציל את השיניים התותבות.



עוד באותו יום פנה אב המנזר לעוזי נרקיס, לימים מי שיהיה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים, בבקשה לעזור לתרזה המסכנה. עוזי, שלבו נכמר על הקשישה, פנה מיד לוועדת שביתת הנשק של האו"ם, ופרש בפניהם את מורכבות הבעיה. "לא ייתכן", הצהיר בפני הוועדה, "כי בשל ענייני גבולות בינינו ובין הירדנים, תיאלץ אותה אישה מסכנה, שאין לה כל עניין בסכסוך, לסבול". חברי הוועדה, ובראשם הקצין הצרפתי קרנו, השתכנעו מיד ופנו עוד באותו יום לירדנים. הירדנים הסכימו אף הם, אולם הציבו תנאי אחד: חוליית החיפוש תמנה רק שלושה אנשים - נציג ירדני, נציג ישראלי ויושב ראש הוועדה עצמו, הקצין קרנו.

בשל השעה המתאחרת נדחו החיפושים למחרת בבוקר, וכשעלתה השמש ביום המחרת צפו כל החולים בסַן לוּאִי בנשימה עצורה במספר נזירות ובשלושת הקצינים, שחתכו את גדרות התיל וצעדו אל מתחת חלונה של תרזה. במשך שעה ארוכה פשפשו בין השיחים, הקוצים והסלעים, מנסים לחשב את זווית הנפילה מן החלון. לא פעם ולא פעמיים נקרעו מכנסיהם מן התיל, הקוצים דקרו, השמש קפחה, אך הם היו נחושים להצדיק את המאמץ הבין-לאומי ולעמוד במשימה. לבסוף גילה אחד מהם מאחורי סלע קטן את שיניה של תרזה, בריאות ושלמות. הוא הניף אותן בידו אל-על בהתרגשות ומחיאות כפיים נשמעו מכל החלונות של מנזר נוטרדם.

היה זה אירוע היסטורי מרגש ביותר, שכן היתה זו הפעם הראשונה ב-19 שנות קיומו של 'שטח ההפקר' (ירושלים אוחדה במלחמת ששת הימים ב-1967), שמישהו חצה את הקווים ונכנס אל השטח האסור.

האירוע היה כה מרגש, עד כי המגזין "לָייף" שלח את צלמו הישראלי, דוד רובינגר, להנציח אותו. אם תביטו בתמונה של רובינגר, תוכלו לראות את תרזה המאושרת אוחזת בידה את שיניה התותבות, לידה עומד קרנו, אוחז דגל לבן, ומשמאל מחייך סגן אלוף שמעון לביא, הנציג הישראלי במשלחת החיפושים.

*מה מוזר בתמונה המצולמת? (התשובה במערכת..)

       

 

   

תשובה לשאלה בנקודה למחשבה ליום ירושלים:

תמונה זו פורסמה ב"לייף" והופצה בעולם כולו, אולם אם אתם חדי עין, אתם בוודאי שואלים את עצמכם, איך ייתכן שתרזה אוחזת בידה את שיניה התותבות, כשבפיה נראית בבירור מערכת שיניים יפה ושלמה?

את הסוד גילה דוד רובינגר לפני שנים ספורות בראיון מיוחד שנערך עמו: "תרזה סירבה להצטלם", סיפר רובינגר, "לא עזרו כל השכנועים, היא רק רצתה את השיניים ושיעזבו אותה במנוחה. אני הרי נשלחתי לצלם נזירה עם שיניים תותבות, אז בצר לי ביקשתי מחברה של תרזה, נזירה אחרת, 'שתדגמן' למצלמה. השבעתי אותה שלא תחייך, אבל היא היתה כל כך מרוצה מכל העניין, שלא התאפקה, ובכך הסגירה את הסוד הקטן שלי...